מי את יועצת?

יש לך אולי את התפקיד המוזר ביותר בבית הספר.
את לא מורה, זאת אומרת, אולי את גם, בנוסף, בשביל להשלים תקן, אבל זהו לא תפקידך, את יועצת.
את לא מנהלת, למרות שבמקרים רבים תמצאי את עצמך בצוות ניהול, ויתייעצו איתך על החלטות ניהוליות, או אולי תנהלי צוותי טיפול רגשי בבית הספר, אבל את לא מנהלת, את יועצת.
את גם לא פסיכולוגית בית הספר, 'אסור לך לטפל או לאבחן תלמידים' – כך נאמר לך כבר ביום הראשון ללימודים האקדמיים בתואר השני בייעוץ. כאילו, "מותר לך" לפגוש תלמידים, ומתפקידך לזהות מתי יש סימנים לאובדנות,או לדיכאון, אבל אסור לך 'לטפל' או לאבחן, כי את יועצת.
מוזר, תפקיד מוזר.

אז מי את, יועצת?

באתר שפינ"ט מצוינות שש מטרות ליועצת (וגם ליועץ, לא נקפח מגדרית) שניתן לסכמם בשלוש נקודות מרכזיות:

  1. לגרום  לפיתוח מודעות רגשית של הצוות והתלמידים.
  2. לפתח חוסן רגשי של הצוות והתלמידים.
  3. להצמיח אקלים חינוכי טוב לילדים (זה בתימצות מתומצת).

אלו מטרות קצת (או הרבה) מוערפלות, אז שפ"י דואגת בהמשך "להבהיר"  למה הכוונה:

  1. פיתוח צוות בית ספרי
  2. פיתוח תוכניות התערבות
  3. יעוץ לתלמיד
  4. יעוץ לצוות ולהנהלה.

וזה וואו.

כי אם שלוש הנקודות הראשונות היו מעורפלות, באו ארבעת הנקודות ה"מבהירות" והוסיפו קושי על קושי; כי איך בדיוק מייעצים לתלמיד מבלי לדעת לטפל? ומה בעצם ההבדל בין ייעוץ לטיפול?  האם ייעוץ זהו תהליך CBTסטי יותר או דינאמי יותר? ואיך יודעים לייעץ למורה?
ומה זה אומר לייעץ למנהלת?

ולעזאזל, מה המשמעות של פיתוח צוות בית ספרי? ומה ההבדל בינו לבין יעוץ לצוות?

ובכלל, מתי יודעים שהצלחנו בתפקידנו? ומתי נכשלנו? הרי כל מילה טובה יכולה להיחשב כיעוץ לצוות או לתלמיד, וכל שיעור הוא 'פיתוח תוכנית'.

ויותר מכל,גם אם כל התפקידים הללו היו מובנים,וגם אם היינו יודעים מהו הקריטריון להצלחה או לכישלון – איך אפשר לחלוש על תחומים כל כך גדולים;
גם לייעץ לתלמיד במשבר,גם לזהות מורה בחולשה, גם לפתח חומרים להתערבות, גם להחזיק ולפתח את צוות בית הספר וגם לייעץ להנהלה.

איך אפשר לעשות את כווווווולללל  זה במקצוע אחד?

השאלה הזו, מזכירה לי שיר יפיפה וקטנטן שכתבה ויסלבה שימבורסקה:

"הכל-
מילה מתנשאת, נפוחה מיוהרה.
מן הראוי שתכתב במרכאות כפולות.
מעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר.
שהיא מכנסת, מקיפה, מכילה, אוצרת בתוכה.
בעוד שאין היא אלא
רסיס מן הסערה,,

וזה סוד גלוי למי שנמצאת במקצוע כבר כמה שנים- זה לא באמת קורה, אי אפשר להקיף הכל בצורה טובה.
אפשר לתפוס תחום אחד בצורה טובה,
שניים – גג.
אבל אי אפשר להתמקצע בכל.
כי זה הרבה, וזה מעורפל, וזה מלחיץ להיות כל כך אחראית על דברים כל כך משמעותיים.

והערפל,וכובד האחריות, והקושי להתמקצע בכל כך הרבה תחומים – עלול לרפות ידיים, לגרום למבוכה, להקשות על היכולת לדעת לאן ללכת, ובמה להשקיע, ואת מה אפשר קצת להזניח (או שאסור להזניח כלום? כי חייבים לעשות הכל?)

וכשאלו הם פני הדברים – אז כל אחת היא "אדון לגורלה", וכל אחת פועלת על סמך תחושותיה הפנימיות;

יועצת אחת מנסה להתמקד בעזרה לתלמידים, סוג-של טיפול. סוג-של, הרי "אסור" באמת לטפל, אסור בתכלית האיסור הנוראי, בשבועת חוזר מנכ"ל.
יועצת אחרת מתמקדת ב"תחנת הסעות" ובתיאומי יומן מול גורמים שונים;להביא את הדיכאונית לפסיכולוג, לשלוח את האובדני להערכת מסוכנות,ולתאם ביומן עם ההורים של ה'הוא' יפגשו כבר את ה'הם'.
יועצת אחרת מתמקדת בבעיות משמעת, ב'לדאוג שבכיתה תהיה אווירה של למידה'.
אחת אחרת תשקיע מאוד בסדנאות לתלמידים על כישורי חיים,זיהוי רגשות, מודל אפר"ת וכו' וכו' וכו'.
ויש גם יועצת שתשאף בכל הכוח לעמדות ניהול, מכוח ומכורח המציאות שמייצרת קשר הדוק בינה לבין המנהלת.

מן הסתם, רבות מהיועצות יעשו שילוב בין הדברים; קצת יעוץ לתלמיד, וקצת מול מורים וקצת מול המנהלת.
אך אם תנסה  כל יועצת לבחון לעומק את עצמה,מול המראה, בלי פילטרים של שפ"ינסטגרם, יהיה אפשר לגלות היכן נטיית הלב, וממילא – היכן כובד המשקל המשמעותי בעבודתה.

כך שמופעלת כאן לא מעט אינטואציה. וכשהאינטואיציה מוליכה בראש (ואינטואיציה היא דבר נפלא!  רק כמה משתמשים בה? ומתי?) – אין יועצת הדומה לחברתה, וכמעט שאי אפשר לזהות שילדה קשיחה של עבודה משותפת לכלל היועצות.
בעצם, יש שילדה קשיחה, בתחום אחד, תחום המסמכים; מסמכים לוועדות בינמקצועיות, התמדה, הפסקת לימודים. מסמכים למלגות, להתאמות, לאמירות אובדניות, ומסמכי שילוב והשמה.
פקידות שומה לענייני השמה.

איך זה שמתפקיד כל כך חשוב ומקיף, נשאר מכנה משותף חלקי  ומצומצם כל כך של טפסים?

ניכר אם כן, שמישהו למעלה, ממעצבי המקצוע בעבר – פספס מאוד את האיכויות שניתן להפיק מעבודת היועצת.

כי היועצת היא ציר החוגה הבית ספרי, נקודת המשען ברגעי קושי; בשעת חירום, או בשגרה קשה.
ליועצת יש חשיבות עצומה בנתינת סיוע והחזקה לילדים שעוברים מצבים מורכבים ומשברים בבית. והמקום הזה, התפקיד הזה, הוא מספיק חשוב ומשמעותי גם מבלי שנעמיס עליו עוד תפקידים נוספים. היועצת היא לא הכל,היא לא צריכה להיות הכל, בשביל מה?

היועצת היא כלי מאוד מכוונן, ערני. היועצת יכולה וצריכה להיות דמות היודעת להבחין בילד עצוב שהגיע היום בבוקר, או בנערה שמסתירה את הידיים שלה בשרוולים ארוכים ביום קיץ בגלל החתכים שהיא עשתה לעצמה אמש.

ובשורה התחתונה – יועצת צריכה לדעת לטפל.נקודה.
כי מהו בעצם ההבדל המשמעותי כל כך בין טיפול לבין ייעוץ, איפה כתוב המסמך שמבחין בין השניים ומה התוקף המחקרי של אמירה שכזו?
לעניות דעתי – התמונה הפוכה.

דווקא מי שיודעת לטפל – יודעת אם צריך להפנות או להשאיר אצלה.

דווקא מי שיודעת לטפל – יודעת אם יש צורך גם בהדרכת הורים או בהתערבות רפואית.
והשם – בכלל לא משנה, לא משנה אם נקרא לכך טיפול או ייעוץ או סלט חצילים. מישהו צריך לדעת לעשות זאת בתוך בית ספר, לפני ה'פיתוח' ולפני ה'חוסן'.
מישהו צריך לדעת לטפל.

והמישהו הזה – זו היועצת.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp

השארת תגובה