מי את יועצת2 או: אז מה כן התפקיד?

כל מי ששירת אי פעם בשירות קרבי בצה"ל מכיר את הוראות הטיפול בפצועים.
ראשית כל – לא מטפלים תחת אש, קודם כל צריך לדאוג לפנות את הפצוע מאזור הקרב,ורק אז להתחיל לטפל.
שנית,נותנים מענה מיידי בשטח,גם אם לא מיטבי; בשלב הראשון יטפל בפצוע החבר שעומד לידו, טיפול בסיסי מאוד כמו תחבושת ת.א או ח.ע,טיפול בסיסי  אליו הוכשר כל לוחם.
במקביל, תצעק קריאת 'חובש' באוויר, והחובש הפלוגתי יבוא להעניק את הטיפול השני: הוא יסווג תחילה את דרגת הפציעה,יעניק טיפול בסיסי (בסיסי,אך נרחב הרבה יותר מזה של החייל הפשוט) ויחליט על אופן הטיפול והפינוי.
אם יתמזל המזל ויהיה גם רופא צבאי פנוי באזור, אולי יבוצעו בפצוע פעולות כירוגיות מצילות חיים.
רק בסוף,בקצה השרשרת, יגיע הפינוי המוסק לבית חולים, והטיפול המלא שם.
רק בריאות לכולם אמן.


איך כל זה מתקשר לעבודת היועצת?

המציאות כיום בעולם המערבי היא של זירת קרב מרובת פצועים. הקרב הוא קרב סמוי-גלוי על האנושיות ועל קשרים בטוחים ויציבים בין אנשים ובתוך משפחות,  והפצועים הם פצועי הנפש הנגזרים מהעדר קשר ומהיעלמותה של האנושיות הבסיסית,החמה,הנוגעת. אני יודע,זה עלול להישמע טקסט קצת היפי,או קצת אמורפי,אבל צאו לרגע מתוך נקודת הנחה (שבעייני מבוססת היטב מבחינה סטטיסטית) שיש קשר בין ניכור והיעדר קשר בטוח לבין תופעות פתולוגיות קליניות בבני אדם (רק לצורך העניין חשבו רגע על הנתונים המראים כמה אלימות במשפחה יש וכמה  פגיעות המיניות , חשבו על הנתונים בתחום האובדנות,הדיכאון,וההתמכרויות — לכל אלה יש מכנה משותף עמוק ולא מקרי: ניכור בקשר הבין אישי, ניכור המוביל לבדידות, שמגלגלת בעקבותיה אוסף של התנהגויות חברתיות-קליניות קשות). 
וכל  העיקומים הללו,הקשיים הללו, מתנקזים אל תעלות  הניקוז של ההתפתחות הפיזית והרגשית של ילדים רבים, כי ילדים הם אלו הנתונים לסיכון הגדול ביותר לפגיעה העמוקה יותר .למה?  משתי סיבות:
1.תלות- ילדים תלויים במבוגרים בכדי לחיות, ואם המבוגר הוא דמות פוגענית או מתעלמת מפגיעה – הילד נפגע.ובגדול. 
2.פגיעה בהתפתחות-  ילד ממוצע הוא יצור מתפתח,בעל מיומנויות מנטליות ורגשיות מוגבלות מאלו של המבוגר הממוצע. אם בשלבי ההתפתחות חלה פגיעה נפשית, רישומה יפגע וישאיר חותם על כל התפתחותו של הילד מבחינה נפשית גם הלאה בעתיד.

ומי נמצא בחזית הקרב של עולם הילדים החשוף? בית הספר.

בית הספר הוא אולי המקום בו יבלו ילדים את מרבית שעותיהם בין גילאי 3-18. ואם יש מקום המאפשר,אולי,לזהות כי ילד כלשהו מצוי באיום,פגיעה או הזנחה – זה יקרה רק בזירה הסמוכה לשדה הקרב, בבית הספר.

אז נניח שילד נפגע בצורה כלשהי בבית או בבית ספר, אלימות פיזית או פגיעה מינית, מי יהיה הראשון שיוכל לשים לב?
סביר להניח שזו תהיה המורה, זו שתפגוש אותו כל בוקר ותזהה דעיכה בקשב,פיזור נפשי,התחצפויות לא צפויות ועוד ועוד התנהגויות מחשידות.
אבל המורה תהיה עסוקה בעוד כמה קרבות במקביל – ניהול כיתה, הקניית חומר,יעדים שנתיים,הישגים כיתתים,הרמת טקס לכבוד יום המשפחה, מיצבי"ם,ועוד כל מיני.
וגם, לא תמיד יהיה למורה את הידע לזהות כי מולה עומדת פגיעה,היא הרי 'החייל בשטח', עם ההכשרה הבסיסית ביותר בתחומי בריאות הנפש (עיון מקרי ומזדמן במערכת שעות ללימודי הוראה מעלה כי לימודי פסיכולוגיה תופסים כ15% מכלל לימודי ההוראה).
וטוב שכך! מורים צריכים בעיקר לעסוק ב…ובכן…הוראה! כמה מפתיע!
אבל נניח והמורה כן זיהתה התנהגות מוזרה אצל תלמידה,ואף לקחה אותו או אותה למספר פגישות בשעה הפרטנית, איך היא תדע איך לטפל ולמי להפנות?

וכאן מגיעה היועצת.

אם היא מגיעה. כשהיא מגיעה.

כי כשעומס המשימות על היועצת כל כך גדול, וריבוי המשימות טופח כמו בצק בקערה מכוסת-מגבת, ספק גדול אם היועצת תוכל להיות פנויה פיזית ו/או נפשית לעניין. היא הרי צריכה לגמור את שיעור כישורי החיים, למלא את הדו"ח להשמה,לשבת עם מורה שעוברת תקופה מורכבת,לעדכן את הפסיכולוגית,אה! וכמובן! היא צריכה בעצמה למלא ⅓ משרה בהוראה, וזה בלי קשר לעוד עשרים ילדים שכבר נמצאים תחת טיפולה המסור.

איך בתוך העומס הזה אפשר בכלל לצפות ממנה לתפקוד הולם?

אי אפשר,לא הגיוני,מצטער.

אז מה כן אפשר לעשות?

אחד מהשניים: לנקות או לפצל.

אופציה ראשונה:לנקות.
לנקות,לנקות, לנקות.
לנקות תפקידים שלא הכרחי מהיועצת לבצע; לנקות דוחו"ת,לנקות ישיבות צוות בלתי נגמרות,לנקות אחריות על צוותי ההוראה,על קבלת ילדים למוסד.
לוותר על תפקידים מזדמנים מסוגים שונים, ולהשאיר את המקצוע באופן ברור ומובחן: יועצת עוסקת בזיהוי קשיים רגשיים,טיפול ראשוני או שניוני (תלוי ברמת העומס) והפניה הלאה.
ז-ה-ו.
זה נשמע לכן/ם מעט?  מקטין את עבודת היועצת?

הצחקתם.

להפך.

אם יהיה לילד איבחון או לא – בשביל זה לא חייבים יועצת,אפשר לתת למורה כלשהי גמול ריכוז של תיק התאמות ו…שלום על ישראל.

בשביל להעביר סדנאות?  באמת? מורים לא מסוגלים להעביר סדנאות? רק יועצות הוכשרו בתחום? אולי,מסופקני,אבל גם אם באמת רק יועצות יודעות, נראה לי שזיהוי וטיפול בילדים בסיכון חשוב מעט יותר,סליחה.

דוחו"ת להשמה,שילוב,ועדות בינמקצועיות – מה קרה, רק יועצות למדו קרוא וכתוב? מחנכת הכיתה,רכזת השכבה – הן לא יכולות למלא את הדוחו"ת? בחיאת.

אבל זיהוי ואיבחון (כן! איבחון! המילה הזו לא רשומה בטאבו לפסיכולוגים בלבד!) של קושי רגשי,טיפול בו, והפניה במקרה הצורך – זו מלאכה שלא תעשה על ידי אף אדם אחר. לא על ידי המורה העמוס,לא על ידי המנהלת שרצה מעניין לעניין, ומדיון לפרוייקט, ולרוב גם לא ע"י פסיכולוג/ית בית הספר שדורך/ת בבית הספר במקרה הטוב  יומיים בשבוע (הלוואי!), וגם הוא/היא תקועים בלופ-ריבוי-המשימות, בדיוק כמו היועצת. ולכן,יש צורך בניקוי שולחן ממשימות עודפות.אז נא לנקות.

אופציה שניה:לפצל.

טענות חשובות ששמעתי מאז פרסום המאמר הקודם ,העלו נקודת חולשה מרכזית וחשופה בדברים שכתבתי שם; נכון,כתבו יועצות,נכון,אנחנו לא מגיעות לדברים רבים וחשובים, אבל אנחנו כן עושות דברים רבים וחשובים אחרים;עבודה מול מורים היא מאוד חשובה, כישורי חיים לתלמידים זה קריטי, סדנא על התמכרוית זו לא פריבלגיה – כל אלה חשובים מאוד, ואין מי שיעשה אותם.

אז אם כך, אולי נכון לבצע רביזיה ארגונית למבנה המקצועי של הייעוץ, ולכונן מבנה זהה לזה של העובדים הסוציאלים, הכולל חלוקה מבנית בין שני תחומי עיסוק: התחום הארגוני-קהילתי והתחום הקליני.
בקיצור,אולי ראוי שיהיה בבית ספר שתי דמויות: 
האחת של היועצת העסוקה במבנה הארגוני, נקרא לה יועצת-קהילתית, והיא תהיה אחראית על דוחו"ת,על מעקב אחרי קשיים של מורים, הרצאות,קבלת תלמידים למוסד, בניית תוכניות לימוד רגשיות,ישיבות צוות ופדגוגיות והכנת תיק התאמות לתלמידים עם לקויות למידה.
והשניה,נקרא לה יועצת קלינית, תעסוק במעקב אחרי תלמידים,בתצפית בכיתות,בפגישה עם מורים שמספרים על הידרדרות התלמיד, ובמידת הצורך תזמן תלמיד לשיחת אינטייק,תזמן את ההורים,תבצע סט פגישות טיפול קצר או ארוך  (בהתאם למשאב הזמן),  ותפנה במקרה הצורך לאיש מקצוע בקהילה או בברה"נ.

אבל זה לא אותו המקצוע,אי אפשר לעשות את שניהם, כי כל תחום דורש התמקצעות שונה למדי; האקסטרוברטיות של הרצאה מול תלמידים בנושא התמכרויות או האסרטיביות הנדרשת בהנחיית שיעור כישורי חיים מול 30 תלמידי תיכון – הכרחיות בארגז הכלים של היועצת הקהילתית.
ואילו יכולת האבחנה בין השורות בדברי התלמיד האם אכן יש חשש לפגיעה מינית, והיכולת לשרוד תוקפנות של נער בטיפול מבלי להתקיף חזרה – הן יכולות קריטית בעבודתה של היועצת הקלינית.
יכולה להיות חפיפה מסויימת בין היועצות, צריכה להיות חפיפה, אבל במהות מדובר במקצוע שונה,ניהול מול טיפול.

ונדמה,בהתכתבות עם המאמר הקודם, שכבר היום הדבר קורה, ניתן להבחין ביועצות שמושקעות יותר באפיקים טיפוליים שונים לבין כאלה המעדיפות באופן אינטואטיבי את ההיבט הקהילתי.

אבל כרגע, מדובר בבחירה אישית,כמעט מוסתרת, שבהכרח גורמת לכך שצד כלשהו נשמט;אם את נוטה להיבט הקהילתי – השארת את הטיפול והאיבחון חשוף בצריח, ואם את נוטה להיבט הקליני- הזנחת את כל מה שחשוב ויקר בהיבטים המערכתיים.אז נא לפצל.


כך או כך, לנקות  או לפצל, משהו מהשניים יהיה חייב לקרות בשנים הקרובות,מוכרח לקרות.
כי כשכתבתי את המאמר הראשון לא צפיתי את עוצמת צונאמי-התגובות שעלה בעקבותיו;תגובות חלוקות,כועסות,מסכימות,מהרהרות,מוסיפות מידע ומחדדות נקודה.
מגל התגובות הסתבר לי שמדובר בנקודה משמעותית מאוד שנוגעת ליועצות רבות, ומסתבר גם, כי יש בו,בעולם הייעוץ, חומר אנושי משובח כל כך,של יועצות שלא מוכנות להשלים עם המצב הקיים וחותרות במאמץ כנה לשינוי.
לכן השינוי מוכרח לקרות, והוא יקרה, בעזרת השם.

ולסיום,וילפרד ביון,פסיכואנליטקאי חשוב,אמר פעם בסוף הרצאה כך:


"נותנים לנו את ההריסות,את השרידים של מה שהיה פעם פציינט,האם אנו יכולים להתבונן בהריסות האלה ולגלות שם ניצוץ קטן של חיים?   — אינני רוצה להופיע כמבקר את עמיתיי,אך בזמן האחרון אני יותר ויותר משוכנע שפסיכאטרים ופסיכואנליטקאים אינם מאמינים בסבל נפשי ואינם מאמינים בשום טיפול בו. באופן יסודי, הם אף פעם אינם מגיעים לנקודה של להרגיש שאדם המגיע לחדר הטיפול ממש סובל, ושיש גישה לכך שהיא הדרך הנכונה."

תודה לביון,ותודה לכן שאתן לוקחות חלק בשיח החשוב הזה.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp

השארת תגובה